גברים ממאדים ונשים מנוגה – האומנם?

בשנת 1992 הפסיכולוג ד"ר ג'ון גריי פרסם ספר בשם הזה שבו הוא ביקש לבסס את הטענה שקיימת שונות מהותית בין גברים ונשים באופן שבו הם חווים זוגיות ואינטימיות. לטענתו לכל מין יש "מערכת הפעלה" שונה והקשיים ביחסים אינטימיים נובעים מכך שכל מין פועל מתוך מערכת ההפעלה של עצמו מבלי להכיר בשונות ובצרכים של הצד שני. הספר הפך לרב מכר בין לילה ותורגם למעל 50 שפות. המחבר שלו זכה לתהילה בכך שהפך לגורו של יחסים והוזמן להתארח בטוק-שואוז ותוכניות רדיו, העלה מופע יחיד בברודווי ופרסם סידרת ספרי המשך שחלבה את פרת המזומנים של התיאוריה עד הסנט האחרון. העדות החותכת ביותר להשרשת התפיסה שלו היא שהכותרת של הספר הפכה למטבע לשון שגור שעד היום משתמשים בו כדי להעלות טענות על ההבדלים בין גברים ונשים.

אם להודות ביושר אני יכולה לראות איך חלקים בתיאוריה שלו עובדים באינטראקציות אינטימיות בין גברים ונשים בפועל. הרבה נשים שנמצאות בזוגיות הטרוסקסואלית חוות על בשרן יחסים שבהם הבן זוג מתכנס בתוך עצמו כשיש בעיה ואילו הן ממהרות לחלוק אותה ולהתייעץ עם חברות. כנ"ל בעניין הנטייה של גברים רבים להציע פתרונות פרקטיים לבעיות כשכל מה שאת רוצה זה אוזן קשבת כדי לאוורר את הרגשות שלך. ההבדלים האלו נתפסים בחברה שלנו כברירת המחדל של זוגיות הטרוסקסואלית ולכן אם נפלת על גבר מזן אחר תברכי על מזלך הטוב ותקטלגי אותו כחריג סטטיסטית.

אז איפה הבעיה?

למרות שאני יכולה להזדהות עם חלקים מסוימים בתיאוריה הזאת היא גם מעצבנת אותי מספר סיבות. קודם כל, זו תיאוריה מאוד מצמצמת. כלומר אם אני אישה, מראש מצופה ממני להתנהג באיזשהו אופן ואותו דבר לגבי גברים. אבל מה קורה למי שלא נופל בתוך הטייפ קאסט? עד כמה אנחנו באמת יכולים להסתכל על אנשים כפי שהם ולא לקטלג את ההתנהגויות שלהם? למשל, אולי אישה שמתנהגת באגרסיביות היא לא בעלת "התנהגות גברית", אלא היא פשוט כועסת או מקנאה? אולי גבר שבוכה כשהוא שומע סיפור מרגש הוא לא "נשי", אלא הוא פשוט עצוב ומלא חמלה? הקיטלוג מראש של התנהגויות/תכונות אופי/ביטוי רגשי/תחומי עניין כ"גברי" או "נשי" מפספס את המורכבות והפוטנציאל של האנושיות שלנו.

הסיבה השנייה שאני לא אוהבת את התיאוריה הזאת זה שהיא דטרמיניסטית ומצמצמת את חופש הבחירה שלנו. הרי אם גברים ונשים הם מהויות מולדות, שרק מושפעות מהביולוגיה שלנו, איפה הבחירה שלנו? איך אנחנו מתבוננים על השפעות של תרבות, ערכים והקשר חברתי? אני כמובן לא שוללת את הביולוגיה שלנו, כי זה דטרמיניסטי לצד השני, אבל צריך לראות גם אותה בתוך הקשר יותר רחב. לדוגמא, המחקרים העדכניים בתחום הניורוביולוגיה מלמדים אותנו שיש למוח שלנו neuroplasticity, כלומר מבנה המוח והקשרים בתוכו משתנים כתוצאה מהתנסויות וחוויות חיים שונות. לכן התגלית הזאת לבדה סותרת את ההבחנה ש"גברים ממאדים ונשים מנוגה" כטענה גורפת שאפשר להצדיק אותה מבחינה מדעית. 

ההסתכלות על ההבדלים בין גברים ונשים כמהויות טבעיות ומולדות היא תפיסה רווחת ונראה שהיא סוג של קומון סנס בחברה שלנו. היא עוזרת לנו להתארגן סביב ציפיות חברתיות ולהתאים את עצמנו לסביבה. רוב בני האדם הרי רוצים להתאים את עצמם לנורמה והיכולת להתמיין לפי ההבדלים הביולוגיים שלנו מציירת סדר ושקט. מצד שני, זה גם המחיר של התפיסה הזאת: היא יוצרת תבניות שבלוניות שלא מתאימות לכולם והיא מפספסת הזדמנויות לעשות שינוי במציאות נתונה. לכן אני מעדיפה להתמקד לא בהבדלים ביולוגיים אלא בהבדלים מגדריים: אני מעדיפה לדבר על הציפיות החברתיות שהחברה שלנו מעמיסה על המין הביולוגי ולבחון האם הן משרתות אותנו או פוגעות בנו ובאיזה אופן.

כשגברים ממאדים ונשים מנוגה נפגשים בטיפול מיני

הטיפול המיני הקלאסי נשען ברובו על הבחנות דטרמיניסטיות ביחס לגברים ונשים שגם מקבלים חיזוק מתפיסות פסיכודינאמיות בינאריות ביחס ל"מהות גברית" ו"מהות נשית". לכאורה יש לתפיסה הזאת על מה להתבסס ונראה כי התיאוריה של ד"ר ג'ון גריי מאשררת את עצמה בקליניקה: נשים פונות לטיפול באחוזים גבוהים יותר מאשר גברים (וגם במסגרת טיפול זוגי לרוב האישה תהיה היוזמת) כי הן מדברות שפה רגשית וממוקדות ביחסים. גברים מעדיפים פתרונות פרקטיים ומתקשים להתחבר לרגשות שלהם. בטיפול זוגי פעמים רבות האישה תדגיש את הצורך ביותר אינטימיות רגשית כדי ליהנות במין ואילו הגבר ירצה להכניס יותר גיוון וריגושים. הקושי הזה יתבטא לעיתים קרובות בפערים בחשק המיני, כאשר הגבר יעיד על עצמו שהוא הצד היוזם ושהוא "תמיד רוצה" ואילו האישה תרגיש שהיא לא מעוניינת מין או שהיא משתעממת מהר.

מהניסיון שלי, ההתבוננות הבינארית על מיניות ומגדר מפספסת את הפוטנציאל של מיניות מגוונת יותר ואת האפשרות להתאים את הטיפול המיני באופן מדויק יותר למטופלים. לכן, במקום לחזק את תפיסות מהותניות על גבריות ונשיות (כפי שהטיפול המיני הקלאסי עושה לעיתים קרובות) אני מעדיפה לאתגר אותם. לדוגמא: כאשר גבר מגיע לטיפול סביב חרדת ביצוע וקשיים בזיקפה, הפרוטוקול הטיפולי הסטנדרטי יתמקד בלעזור לו בהרגעת החרדה דרך עבודה עם הגוף ומיינדפולנס וכן בשינוי הרגלי אוננות והפסקת צפייה בפורנו. התפיסה שעומדת מאחורי ההתערבות הזאת היא שזיקפה היא חלק אינטגראלי ממיניות וכי היכולת "לבצע" חשובה ביותר לדימוי העצמי הגברי. 

לעומת זאת, טיפול מיני שמודע להבניות מגדריות יכוון את המטופל להתבונן גם בהיבטים רחבים יותר של המיניות שלו, לדוגמא: באיזה אופן תפיסות של גבריות מעצבות את הדימוי העצמי של המטופל והאם הניסיון להידמות לאידיאל הגברי גורם לחרדת ביצוע? האם מטופל ממוקד רק בחדירה במהלך האקט המיני או שהוא מכיר סוגי עונג אחרים שיכולים להוריד ממנו לחץ? האם המטופל קשוב לעצמו ולגוף שלו ויודע לזהות מתי הוא פשוט לא מעוניין במין? (וזה בסדר שגבר לא תמיד ירצה מין!) 

הבשורה לטיפול המיני

אני לא טוענת שאנחנו צריכים להתעלם מהביולוגיה שלנו אלא שכדאי לאמץ התבוננות ניואנסית וביקורתית יותר. תפיסות שמסבירות לנו ש"גברים הם ככה ונשים הם ככה" מקבעות ומצמצמות אותנו במקום לעזור לנו לזהות את פוטנציאל ההתפתחות שלנו. לכן טיפול מיני טוב בעיניי הוא כזה שעוזר למטופלת לגלות דברים חדשים במיניות שהיא לא העזה לחשוב שמותר לה כי היא חונכה לצניעות, או טיפול שעוזר למטופל לאתגר את הנחות המוצא שלו לגבי מה מצופה ממנו כגבר ולגלות מיניות ביצועית פחות ומחוברת יותר. 

אני מציעה להתבונן על מיניות כמו על חלקי לגו: המיניות שלנו מושפעת מהורמונים ואיברי מין, אך גם מתרבות, ערכים חברתיים, היסטוריה אישית והקשר משפחתי. כמו במשחק לגו, שניתן לפרק ולהרכיב בכל פעם כדי ליצור מבנה אחר, אנחנו יכולים לשחק עם המיניות שלנו ולהרכיב אותה אחרת לאורך החיים. הרי רק אם נעז לאתגר את עצמנו ולצאת מאזור הנוחות שלנו נוכל לגלות דברים חדשים ולהשתנות.